מסתבר שבאולימפיאדה יש ענף שנקרא Modern Pentathlon, בו המשתתפים נדרשים להפגין שלל מיומנויות, כמו שחייה, ריצה, ירי, סיוף וגם – רכיבה על סוסים.

הענף אמור לחקות את המיומנויות שנדרשות לכאורה מחיילים בשדה הקרב. כמובן שרכיבה על סוסים לא נדרשת מחיילים כבר עשרות שנים, אבל בואו לא נקלקל את החגיגה. אין שום בעיה עם הדרישה מהאתלטים להפגין מגוון מיומנויות פיזיות, אבל רכיבה על סוסים לא כוללת רק שרירים וטקטיקה, היא מערבת יצור תבוני שיש לדאוג לרווחתו. לצערינו, רווחת הסוסים לא נלקחת בחשבון בענף המוזר הזה. במסגרת הקרב-רב הזה, הרוכבים נדרשים לעבור מסלול קפיצות בגובה 1.20 מטר. זה אמנם הרבה פחות מה-1.60 מטר של רוכבי קפיצות הראווה באולימפיאדה, אבל זה עדיין גובה לא מבוטל, במיוחד עבור רוכבים לא מנוסים. מה שיותר גרוע – אלה סוסים שלא שייכים לרוכבים. כל משתתף מקבל סוס רנדומלי, ויש לו רק 20 דקות (!) להכיר ולחמם את הסוס. שלא במפתיע, החלק של הרכיבה בענף הזה נראה רע במיוחד, עם רוכבים שלא יודעים לשבת על הסוס, אין להם שיווי משקל או יכולת להעריך מרחק מתאים לקפיצה, יש המון הפלות ונפילות והסוסים פשוט סובלים.

שיא גרוע במיוחד של האירוע התרחש לפני מספר ימים באולימפיאדת טוקיו. משתתפת גרמניה בשם אניקה שלוי, שעד שלב הרכיבה הובילה והיתה צפויה למדליית זהב, עלתה על הסוס ולא הצליחה אפילו להוציא אותו לזירה לתחילת הרכיבה. שלוי פרצה בבכי היסטרי, הצליפה בסוס שוב ושוב, הצליחה איכשהו להעביר אותו לקאנטר, עברה בקושי שניים-שלושה מכשולים ולבסוף הסוס לא הסכים להמשיך. התקשורת, שגם ככה ביום-יום בקושי יודעת לסקר את תחום הרכיבה על סוסים, מיסגרה את הסיפור בדרך הכי צפויה והכי שגויה: הסוס היה "עקשן" ו-"סירב" לעבוד, ולכן המשתתפת האומללה הפסידה בתחרות. שטות מוחלטת, כמובן. כל איש סוסים מצוי וממוצע שיצפה בסרטון (המאוד לא נעים) של אניקה שלוי מנסה לרכב על סיינט בוי, יבין מיד שהסוס היה במצוקה ושהאשמה נחה על כתפי הספורטאית, אם בכלל אפשר לקרוא לה ככה. הנה הסרטון המלא של אניקה שלוי מנסה לרכב על סוס:

התכונה החשובה ביותר של רוכב היא סבלנות. עצבים, היסטריה ולחץ לא עובדים עם סוסים, וגורמים להם להיות מפוחדים ואומללים. במקרה דנן, אפשר לראות שהמתג מפריע לסוס, שכן הוא חושף שיניים ומכופף את הצוואר. רואים שהסוס בלחץ, וברור לחלוטין שהצלפות שוט זה לא מה שישכנע אותו לצאת לרכיבה, וגם לא האגרוף הקטן שהחטיפה לו המאמנת הגרמניה. גם במהלך הקצר של הרכיבה ברור ששלאו לא רוכבת טוב, לא יושבת נכון באוכף ומלחיצה ומפריעה לסוס עוד יותר.

קורה שסוס מסרב ללכת לכיוון הרצוי או לא קופץ מעל מכשול. השאלה היא מה הגורם לכך ואיך פותרים את הבעיה. רוכב טוב היה מנסה לשכנע את הסוס להתחיל במסלול בלי היסטריה, לחץ ובכי. ואם זה לא היה מצליח לו, הוא היה פשוט יורד מהסוס, נותן לו ליטוף ויוצא מהמגרש. מרתיחה במיוחד העובדה שהשופטים לא עשו דבר במקרה הזה. בתחרות קפיצות או דרסז', הפעמון כבר היה מצלצל, והרוכבת היתה נשלחת הביתה אחר כבוד. כאן, משום מה, אולי בגלל המדליה הצפויה, נתנו לשלוי להמשיך ולהשתולל, ולא עצרו את את הרכיבה הגרועה.

רווחת סוסים היא נושא חשוב במיוחד. באולימפיאדה הנוכחית היו דיונים סוערים אם בכלל צריכים להיות ענפי רכיבה במשחקים האולימפיים. הציבור הרחב לא יודע להבדיל בין דרסז' לקאטינג, וחושב שהתנהלות איומה כמו זו של אניקה שלוי היא הסטנדרט ברכיבה על סוסים. הרוכבים האולימפיים הואשמו בהתעללות וברצח סוסים, והנזק התדמיתי היה עצום. הבעיה היא שהדיון הזה מתנהל מתוך בורות ושטחיות, בלי הבנה מעמיקה של מצב הסוסים בענפים השונים, ומתודלק על ידי תקשורת מתלהמת שמחפשת כותרות. מקרים כמו אלה של אניקה שלוי מזיקים לכל ענף הרכיבה על סוסים, ולא מייצגים אותו בשום צורה. אניקה שלוי היא לא רוכבת וההתנהגות שלה עם הסוס היתה בזויה ומגעילה. רוכבים אמיתיים ובעלי סוסים הזדעזעו מהמקרה, מההתנהלות עם הסוס וגם מהדרמה התיאטרלית שהפגינה שלוי. טוב יעשו מארגני האולימפיאדה אם ישקלו מחדש את ענף הקרב-רב, יוציאו ממנו את הסוסים או לפחות ישנו את החוקים כך שמקרים כאלה לא יישנו.