לפני כמה חודשים רכשתי את הספר "המרעה הטבעי בישראל" בחנות ספרים משומשים.

הספר יצא לאור בשנת 1959, בהוצאת ספריית פועלים/מענית. הוא נכתב על ידי צוות כותבים: נועם זליגמן, צבי רוזנזפט, נפתלי תדמור, יוסף כצנלסון וזאב נאוה. עורך הספר הינו דוד צחור.

הספר סוקר את המרעה הטבעי בישראל כמקור זול של מספוא ליצירת בשר וחלב במשקים העבריים. שטחי המרעה הטבעי שנסקרו כוללים מעט יותר משליש מהקרקעות מבאר שבע וצפונה. על פי הספר, במרעה הטבעי בישראל ניתן להזין כ-80 אלף ראשי בקר מדי שנה והערך שלו לאחר השבחה מלאה, עומד על כ-40 מיליון לירות לשנה. אלה כמובן נתונים המתאימים לשנת 1959.

הראשונים שהחלו בחקר המרעה הטבעי בארץ היו ש. צמר וד. נפתולסקי בבית הספר כדורי. הם החלו את מחקרם בשנות הארבעים. מכיוון שאדמותיו החקלאיות של בית הספר היו מצומצמות, והיה צורך במרעה לעדר הבקר שלו, הם גידרו את השטחים כדי למנוע מעדרי הערבים להיכנס פנימה. מתברר שעצם פעולת הגידור ומניעת הרעייה המפורזת הביאו להגברת היבול בשטח – פי כמה לעומת שטחים אחרים באזור. לאור זאת, הם החלו בנסיונות שתילה וזריעה במרעה, והחל מ-1945 נערכו חקירות של בעיות המרעה הטבעי על ידי אנשי האוניברסיטה העברית.

בספר מידע רב על שטחי מרעה וגם על צמחי מרעה טבעיים והתאמתם לסוגי בעלי החיים השונים. רוב ההתייחסות בספר היא לצאן ובקר, אולם ניתן להסיק מהמידע גם לגבי תזונת סוסים. עבור כל צמח, מצוינים מספר פרמטרים: טעימות, כושר ייצור, התפשטות, חשיבות כמותית במרעה, תפוצה, חזות כללית ועוד. תיאורי הצמחים מלווים באיורים.

הספר אמנם ישן, אבל מעניין מאוד לעיין בו. ובסך הכל, בקיה נשארת בקיה, לא משנה מה השנה.