אין כמעט סיקור חדשותי של תחום הרכיבה על סוסים בישראל. פה ושם, לקראת אירועים גדולים כמו האולימפיאדה, אפשר למצוא כתבה נדירה באתר תוכן גדול, אבל רוב הזמן אין כמעט התייחסות לספורט או לתחום הסוסים בכלל. למעשה, ברוב המקרים בהם האזרח הישראלי המצוי נתקל בסיפורים על סוסים, הם כמעט תמיד שליליים – סוסים מוזנחים ופצועים בצד הדרך, סוסי פוני ששוברים להם את הגב ב"סיבובים" לילדים או חלילה אסון כמו שריפה בחווה כלשהי.
בחודשים האחרונים יש קצת יותר התייחסות לספורט הרכיבה, ספציפית בתחום הקפיצות, משום שנבחרת ישראל בקפיצות ראווה משתתפת באולימפיאדת טוקיו. הכתבות ברובן מפרגנות אך שטחיות, ולחלוטין לא מספקות מבט מעמיק או מעניין לענף ולעוסקים בו.
מסתבר, שכך גם חולפים סיפורים די מעניינים מתחת לרדאר. לפני כחודשיים, פירסמה דניאל וולדמן (המייצגת את ישראל כחלק מנבחרת הרכיבה בטוקיו) פוסט באינסטגרם, שעורר סערה גדולה. בפוסט היא ציינה שהיא לא מוציאה את הסוסים שלה למרעה או לגדרה בכלל, מחשש שייפצעו. באופן לא מפתיע, התגובות הזועמות (והמוצדקות) לא איחרו לבוא. גולשים מכל העולם תקפו את וולדמן על גישה לא נאותה, ועל חוסר תשומת לב לרווחת הסוסים. מעבר לתגובות לפוסט עצמו (שבסופו של דבר נחסם לתגובות על ידי וולדמן), העניין עורר דיונים רבים בפורומים וקהילות שונות המוקדשות לסוסים בעולם. מלבד בישראל, כמובן, משום שכאן הנושא לא זכה לסיקור או התייחסות.
בכתבה שפורסמה במגזין בנושא סוסים, התלוננה וולדמן על התגובות הקשות ואמרה שחשה כאילו עדת זאבים התקיפה אותה. עוד הסבירה וולדמן שהסוסים יוצאים לפעילות מספר שעות ביום, ולכן אין להם צורך בזמן במרעה, לדעתה. באופן פרדוקסלי, לפני זמן קצר דיווחה וולדמן כי היא מוציאה את סוסתה ליזי מארי לפנסיה. הסוסה, ככל הנראה, נפצעה בתא ולא תוכל להמשיך להתחרות, אם כי בכוונת וולדמן להרביע אותה. נראה שסוסים יכולים להיפצע במגוון דרכים, ולאו דווקא במרעה או בגדרה.
רווחת סוסים הוא אולי נושא שלא נדון בישראל כמעט בכלל, מלבד בפורומים מצומצמים של אנשים סוסים שאכפת להם, אבל בעולם יש הרבה יותר התייחסות לנושא, בעיקר בכל מה שקשור לסוסי ספורט המתחרים ברמות הגבוהות ונתונים ללחצים ועומסים גבוהים יותר מסוסים שאינם מתחרים. הפרדוקס ידוע – מצד אחד מדובר בסוסים מאוד יקרים, והרצון לשמור עליהם ברור. מצד שני, אין שום הצדקה להתייחסות לסוס כאל מכונה. מדובר ביצור חי, נושם ותבוני, עם צרכים מנטליים ולא רק פיזיים. רוכבים ידועים בכל העולם, שרוכבים על סוסים ששווים מיליוני דולרים, דואגים לסוסים שלהם ומעניקים להם זמן חופשי במרעה, למרות שיש בכך סיכון מסוים לפציעה. הזמן שהסוס מבלה במרעה לא נועד רק לזלילת דשא, אלא לחברות עם סוסים אחרים, תנועה חופשית, שמירה על בריאות הפרסות והרגליים, הפגת שעמום, שמירה על מערכת העיכול והנשימה ועוד ועוד.
גם אם הסוס פיזית מתנועע ועובד במשך כמה שעות ביום, כולל טיולים, מניעת יציאה למרעה באופן מוחלט היא פרקטיקה לא ראויה, במיוחד למי שאמורה לשמש דוגמא לרוכבים ישראלים ולייצג אותם. מצער מאוד שהנושא לא נדון פה בהרחבה, ולא היתה שום התייחסות לכך מההתאחדות. גם אם נניח לרגע בצד את נושא הסוסים, הרי שעניין כזה גורם לנזק תדמיתי לרוכבים הישראלים, והיה כדאי, לכל הפחות, להגיב ולדון בנושא. לדעתי האישית, מן הראוי להוקיע התנהלות כזו ולהסביר את חשיבות הטיפול הנכון בסוסים. מצער לראות שברמות הכי גבוהות של ספורט הרכיבה בישראל יש מי שמתייחס לסוסים שלו כאל נכס מניב ולא כשותף שווה ערך שיש לטפל בו באהבה.
