מאת: רויטל סלומון

האמת שאין לי ציפיות גדולות מסיקור עיתונאי ישראלי בתחום הרכיבה על סוסים. דווקא על פניו, הכתבה ב"הארץ" על השינויים הצפויים בקרב-5 לאחר סערת אניקה שלוי, נראית מפורטת ומקצועית.

אבל, לצערי, זה לא לגמרי כך.

המסגור של הכתבה נראה על פניו חיובי – רווחת הסוסים תופסת מקום מרכזי בסיפור – אבל הנחת היסוד של הכותב שגויה, וזה מתבטא כבר בכותרת: "הסוס העקשן שסירב לקפוץ". אז כן, סיינט בוי אכן סירב לקפוץ. אבל זה לא מפני שהוא "עקשן" או "סרבן" או סוס רע. כרגיל, שכחו לתת את ההקשר.

בכתבה לפחות טרחו לציין שבקרב-5 הרוכבים מקבלים את הסוסים 20 דקות לפני המקצה, ואין להם הכרות מעמיקה זה עם זה. אבל מה המשמעות של זה? למה זה חשוב? הרי אנשים מהשורה, אלה שקוראים את הכתבות ולא מבינים ברכיבה, הולכים לחוות טיולי סוסים, עולים על סוס ויאללה דיו דיו! מה הבעיה? למה רוכב מקצועי לא יכול "להסתדר" עם הסוס?

קודם כל – אלה לא רוכבים מקצועיים. בניגוד לרוכבי קפיצות הראווה והדרסז', שעושים רק את זה, המשתתפים בקרב-5 הם אתלטים כלליים שבמקרה גם עולים על סוסים מדי פעם. וזה הבדל משמעותי, בייחוד כאשר נדרשת מהם משימה כמו מסלול מכשולים בגובה 1.20 מטר. הציבור לא מבין איזה קשר עמוק נדרש שיהיה לרוכב עם הסוס כדי להתחיל ולעשות דברים מתקדמים כמו קפיצות או תרגילי דרסז'. סוסים יודעים בדיוק מי יושב עליהם. הם יודעים מתי הרוכב מיומן ומתי אפשר לעשות עליו עוואנטות. הם יודעים עם מי אפשר למתוח גבולות ועם מי פחות. הם יודעים.

סוסים גם חיות מאוד רגישות לסביבה, ולא בכדי משמשות לטיפול פסיכולוגי ופיזי במגוון בעיות שיש למבוגרים ולילדים. כשהסביבה לחוצה, עצבנית ואגרסיבית, הסוס יגיב לכך. וזה מה שקרה בטוקיו, ובכתבה ב"הארץ" לא הסבירו. סיינט בוי לא בא עצבני וסרבן מהבית. היו שלל סיבות שהביאו אותו למצב הדרמטי הזה. כמה סיבובים לפני אניקה שלוי, עלתה על סיינט בוי רוכבת רוסיה, שרכבה עליו בצורה מזעזעת ואגרסיבית. הוא כמובן זכר את זה. בנוסף, וזו אולי התקלה הכי חמורה, המתג לא היה תקין. לכל הפחות, הוא כנראה הולבש על הסוס בצורה לא נכונה. יכול מאוד להיות שהמתג נתפס לו בלשון וגרם לו כאבים עזים. לא סתם הוא היה עם השיניים בחוץ כל הרכיבה.

אז הסוס כבר מפוחד, לחוץ וכואב, ובאה אניקה שלוי, בשיא הפוזה, בטוחה שמעניין ליצור התבוני הזה את הביצה (שאין לו) שהיא בדרך לזהב, מתיישבת עליו ומצפה שבאורח קסם הוא יגשים את כל חלומותיה. ומה אתם יודעים, סוס מבוהל וכאוב אשכרה מסרב להמשיך לעשות את מה שגורם לו לבהלה ולכאב. ממש הלם ותדהמה.

יותר מזה: המיקוד על מה שקרה בפועל היה שגוי בסיקור התקשורתי של האירוע, באופן גורף. השוט שהיא נתנה לו? זניח. הוא היה כל כך לחוץ שהוא לא הרגיש את זה. כנ"ל לגבי האגרוף המטומטם שנתנה המאמנת. האם היה אפשר לשכנע את הסוס לצאת למקצה? אולי. דרבונים היסטריים, בכי והצלפות שוט הם לא הדרך בכל מקרה. רוכב מקצועי אולי היה מצליח להשרות על הסוס מספיק שלווה וביטחון כדי שייצא לדרך. אבל אניקה שלוי היא לא רוכבת מקצועית. ותכל'ס, ההתנהגות המביכה שלה העידה כאלף עדים שהיא גם לא ספורטאית מי יודע מה. קצת קשה אז נשברים ומאשימים את הסוס? לא הגיעה לה שום צורה של מדליה.

זה מה שהסברתי במהלך האולימפיאדה לאנשים: סוס שבאמת לא רוצה לעשות משהו, גם אם תחבטו בו באלת בייסבול, הוא לא יעשה. סירובים קורים גם לרוכבים מקצועיים, אבל בענפי הרכיבה הרציניים, סוס שמסרב בצורה מופגנת או רוכב שנופל – מיד הצמד נפסל. בסיום מקצה, הסוס נבדק מיד על ידי מספר אנשי מקצוע ואם יש משהו קטן לא תקין – הצמד נפסל מיד (קרה לשארלוט דז'רדן. טיפה אחת של דם באזור החגורה של האוכף. שפשוף קטן שהסוס לא מרגיש – ושלום שלום). בקרב-5 הם יכולים ליפול ולנסות שוב. אין לזה אח ורע ברכיבה.

אז, לא "הארץ", לא היתה פה שום נקמה של הסוס (איזו אנתרופומורפיה מטומטמת). עכשיו, אני מבינה שזה נושא אזוטרי יחסית, אבל אם כבר כתבתם כתבה, לפחות תדברו עם אנשי מקצוע בתחום או תחפרו קצת יותר לעומק כדי להבין על מה אתם כותבים.

כשמדברים על משתתפי בענפי הרכיבה, תמיד מדברים על "צמד". זה שיתוף פעולה, מערכת יחסים, קשר עמוק ומורכב, שגם יכול להיות מתיש ומתסכל. אבל לא משנה מה, זה תמיד שניכם ביחד – אתם והסוס. לטוב ולרע, לניצחון ולהפסד. הרוכב תמיד לוקח אחריות. הסוס אף פעם לא אשם. הוא לא התנקם, הוא לא היה רע.
הוא היה מה שהוא – פשוט, ואך ורק, סוס.